הצורך בגבולות בין הורים וילדים

מה החשיבות של שרטוט גבול בין הורים וילדים ומהיכן מוצאים כוחות לעשות זאת?

הילד בין שנה וכמה חודשים ולמד לעשות דבר חדש: הוא עומד מולכם, יורק ומתפקע מצחוק. איך למען השם אפשר לא לחייך? הוא כזה חמוד. נו אז הוא יורק קצת, אז מה. ולראות אותו צוחק ככה, זה פשוט ממיס. קחו דוגמה נוספת, הילד גילה שזה מאד מצחיק לברוח לכם ובנוסף גילה, שכשהוא עושה זאת, אתם צוחקים ואומרים בקול פעמונים "מי זה השובב הזה שבורח", רצים אליו תופסים אותו ומניפים אותו באוויר. הילד הזה מבין שלא עושים זאת בכביש? הרי מי לא מכיר את הסיטואציה, שהילד עומד על שפת המדרכה, מתוח, רק מחכה שתשימו לב כדי לברוח.

הבעיה עם כל הדברים החמודים שהם עושים היא לא ההווה אלא העתיד. כי בהנחה שהוא יעשה את אותו מעשה חמוד, עם אוכל בפה וילכלך את הרצפה שבדיוק טרחתם לנקות, או יברח לכביש, הרי זה לא יצחיק אתכם ואתם עשויים להרים עליו את הקול והילד יתבלבל. כי אצלו בראש הוא חושב "אתמול אמא צחקה כשעשיתי את זה אז מה קרה היום?" הוא לא מבין ולא מסוגל לעשות הפרדה בין מעשה שטות זמני לבין לתת קיבעון לאותו מעשה.

יש חשיבות מאד גדולה לגבולות האלה. פעוט בן שנה מתחיל לגלות את העולם ומבחינתו העולם לא גדול אלא ענק! זה כמו שהיקום עבורנו. תארו לכם שזורקים אתכם לחלל בלי גבולות ובלי הגבלות. זה סבל, זה מפחיד. ילד עם גבולות ברורים הוא ילד מאושר.

צריך הרבה מאד סבלנות, כושר התמדה, ובעיקר סינון בריא של הגבלות. כי כמה פעמים הילד יכול לשמוע את המילה "לא" ביום אחד? עדיף להתחיל עם דברים שבאמת מסכנים את שלומו של הילד ולאט לאט לעבור להתנהגויות חברתיות כאלה ואחרות.

מה עושים אם הילד מסכן את עצמו?

דברו אל הילד והסבירו לו מה לא בסדר במה שעשה. אל תנאמו לו כי הוא לא יבין. אמרו "לא" קצר וברור ולאחר מכן הסבר קצר. לדוגמא, התנור חם והילד רוצה לגעת בו. אמרו "לא" בקול נחרץ. הילד יביט בכם ואז אמרו "התנור חם". דוגמה נוספת, הילד מרים צלחת זכוכית, רדו לגובה העיניים שלו אמרו לו שזכוכית היא דבר שביר ותנו לו כלי פלסטיק במקום.

מה עושים עם התנהגות חברתית בעיתית?

נניח שהילד היכה ילד אחר. אמרו "לא" קצר, החזיקו בידו של הילד והראו לא איך להביע מגע בצורה רכה ואוהבת. תנו לפעולה הזאת שם כמו "ליטוף" או "טובה". אם תתמידו עד מהירה הילד קודם כל יכה, אחר כך ילטף ובסופו של דבר יפסיק לעשות זאת. במקרים כמו יריקות או הכאה עצמית, עדיף פשוט לא לומר דבר ולא להתייחס כלל. מבחינתכם, עולם כמנהגו נוהג. לא כדאי להגיב ב"לא" ולא כדאי לצחוק או להגיב כלל. להתעלם. מהר מאד הילד יבין שזה לא גורר מצידכם כל יחס ויפסיק. הרי כל מה שהוא עושה זה לבדוק כיצד המעשים שלו משפיעים על הסביבה.

ילד בן שנה וכמה חודשים יכול כבר לסדר את הצעצועים שלו לבדו

תאמינו או לא, גם זה אפשרי. אם בהתמדה תראו לו איך לעשות זאת ותשתמשו במילים קצרות וברורות הוא יבין ויעשה זאת ברגע שתבקשו. אולי לא בצורה מושלמת אבל לפחות יגיב אליכם. אמרו בטבעיות "דני, סדר  את הצעצועים שלך  בבקשה" והראו היכן המקום שלהם. לאחר שבוע הילד ילמד זאת בעצמו ללא כל קושי.

מגיל שנה ומעלה פעוטות  מתפתחים במהירות שיא. אל תחכו לגיל מאוחר יותר. אפשר להתחיל מוקדם ולעשות הכנה טובה לגיל שנתיים שלוש שזה גיל מאד מרדני ולא פשוט כלל.

אין כמו סימון גבולות ברורים כדי לעשות ילד מאושר ומלא בביטחון.

היו הראשונים להגיב למאמר זה | סמנו כמאמר מועדף עליכם (218) | הציגו מאמר זה באתר שלכם | נצפה: 2052