סיפור לידה - הסיפור שלי

אני עכשיו ארבעה ימים אחרי הלידה ויום הלידה מהדהד לי בראש. תמונות מאותו היום חוזרות וחלק מהזמן יש טשטוש של הזיכרון. העיקר של מה שאני רוצה לומר לכל הנשים שהן לקראת לידה הוא, שחשוב להיות מוכנות לכל. לכל אופציה, לכל דבר, לקרוא חומרים, לקרוא סיפורי לידה, לראות סרטי לידה, ללכת לקורס הכנה ללידה - אני דרך אגב הלכתי לקורס הכנה בתל- השומר עם חגית נופר והיה מדהים!! כל מילה שלה שימשה אותי לקראת הלידה ביעילות ובעיקר הכינה את בעלי ויצרה בנינו שיתוף פעולה שהוביל להריון ולידה מאד מוצלחים. 

טוב, במהלך הקורס הייתי הנודניקית הראשית עם השאלות הכי קשות והודעתי חגיגית: "אני לא רוצה חתך!" מה לעשות? עם מי לדבר? איך נופלים על מיילדת שלא חותכת? מיילדות אוהבות לחתוך!!?? והפטוצין לכיווץ הרחם?  "זה הליך שגרתי" אומרת לי חגית.  אבל חגיתוש, תביני, אני לא רוצה שיכניסו לי חומרים לגוף, אני אפילו לא רוצה שיכניסו לי ונפלון (הכנה לעירויים למיניהם)  וכבר אני רואה כמה אני אצטרך להילחם... וחגית מחייכת.

כל שיעור אני מגיעה היסטרית ממשהו אחר, ובעלי רושם מתי מגיעים לבית החולים:

1. אם ירדו מים מגיעים בתוך שעתיים.  2. אם יש דימום חריג  3. אם יש צירים כל 4-5 דקות למשך דקה כל ציר.  ואנחנו מבטיחים אחד לשני שלא מגיעים לפני אחד מהסימנים האלה ומעבירים את הצירים בבית, כי בעלי מכיר אותי ולא רוצה שאני ארצח מישהו מהצוות. 

באיזה שהוא שלב, בעלי מציע שניקח מיילדת פרטית ואפילו מסכים לשלם סכום מופקע עבור חדר לידה טבעית באווירה ביתית בתל-השומר. העיקר שאשתו המטורפת תהיה רגועה בלידה ותפריש הרבה אנדורפינים לקידום הלידה. (כן כן קראנו גם את "לידה פעילה"  גאוני!)

במהלך השבועות האחרונים של ההריון אני עושה הרבה סיבובי אגן, יושבת על הכיסא במשרד כשהגוף מוטה קדימה כמו שחגית אמרה בקורס ולא עושה לאף אחד חשבון. עושה להם במשרד סיבובי אגן, נשענת קדימה על קירות, מידי פעם כורעת (בקיצור קטעים). כמובן שרכשתי לי אפי נו - מאמן לידה מכני. המצאת המאה לדעתי, ויום יום התאמנתי איתו.

בשבוע 39 הלכתי לרופאה לבדיקה שגרתית וכבר התחילו להתלכלך על הגוזל שלי שהוא קטן (2.700 ) ואולי לא מתפתח. הגיעו למסקנה שמורידים לי שבוע והולכים לפי התאריך הביולוגי ולא לפי האולטרא סאונד הראשון.  יופי. עכשיו אני בשבוע 38. ככה נגעתם לי בספירה? לא יפה.  כבר התעצבנתי.

הלכתי לד"ר תדמור.  וכאן אני אעצור ואשבח אותו עד אין קץ.  ד"ר תדמור נמצא בירושלים. מעבר לזה שהוא עושה שקיפות עורפית ואת הסקירות למיניהן במחירים המגוחכים בעולם, הוא גם עושה את זה עם הציוד הכי משוכלל שיש ובסוף גם אומר "אם יש בעיה תחזרו אלי".

אחרי שקראתי בפורום של YNET על מישהי שלקחה את ההצעה הנדיבה שלו וחזרה אליו מיד הרמתי אליו טלפון, אמרתי לו שמתלכלכים על הגוזל שלי והוא קיבל אותי ללא היסוס. הוא מדד ושקל את הגוזל וגם מבחינתו הוא שוקל 2.700.   טוב. עכשיו כבר שקלתי לעשות זירוז, כי  עדיף לי שהוא יהיה בחוץ ואני אאביס אותו עד שהוא יהיה הכי שמן בעולם. 

בלילה כשחזרתי מירושלים ליטפתי את הבטן, דיברתי עם הגוזל, ובקשתי ממנו שיצא החוצה.

בבוקר קמתי עם צירים.

 7.00  בבוקר

יש לי כאבי מחזור בבטן התחתונה. האמת שכל השבוע היו לי כאבי מחזור כאלה, אבל מה שהיה שונה בבוקר הזה הוא שכאבי המחזור האלה באו במחזוריות של כל חמש דקות למשך 35 שניות.  עדיין לא חשבתי שאלו צירים כי הבטיחו לי כאב חד והקרנה מהגב, ובכל זאת הדבר היחידי שגרם לי להישאר בבית ולא ללכת לעבודה הוא המחזוריות של הכאב הזה. הודעתי לבעלי שאולי מתפתח משהו, אבל שלחתי אותו לעבודה ואמרתי לו שאם משהו יקרה אני אתקשר.

אחרי שהוא יצא מהבית התחלתי לארגן את הבית כדי שאם באמת קורה משהו שנחזור לבית מסודר.  מומלץ מאד לכל אישה עם צירים להתנועע, כי האמת שבין ציר לציר יש חיים ושום דבר לא כואב.

9.00

אני מחליטה שבמקום ללכת לבית חולים ושיתחילו להתעלל בי ולדחוף ידיים, כמו שאני מפחדת, אני פשוט אלך לקופת חולים, לרופאה שלי, אעשה מוניטור, אבדוק אצלה פתיחה ואז אחליט מה לעשות.  קבעו לי מוניטור לשעה 11.00 ואני בנחת המשכתי לסדר את הבית.

10.30

ברוב טמטומי, אני נוהגת לקופ"ח, כשכל חמש דקות יש ציר שמשתק אותי ואני מאטה את המהירות של הרכב, משתדלת לא לרדת מהכביש.  נהגים מצפצפים לי, אני מוציאה את האצבע האמצעית שלי וממשיכה כשהציר עובר.  בשלב הזה הבנתי שקצת נסחפתי ובדרך אני עוצרת אצל חברה שבאה איתי לקופת חולים. 

מזל.  כי לנהוג כבר ממש לא בא בחשבון בשלב הזה. כשהגעתי לקופת חולים, האחות שהייתה צריכה לעשות לי מוניטור מביטה בעיניים פוזלות והמומות על איך שאני מתקפלת כל 5 דקות ואומרת לי: "מה את עושה כאן יש לך צירים כואבים לכי לבית חולים למה את צריכה מוניטור???????" התעקשתי והיא חיברה אותי למוניטור. הצירים כמובן טובים וסדירים. הדופק של העובר טוב. 

לאחר מכן הרופאה בדקה אותי ואמרה לי שיש לי פתיחה של חצי ס"מ.  אני מתייעצת איתה אם ללכת לבית חולים או לא והיא מגמגמת, כי לידה ראשונה, חצי ס"מ, מי יודע עד מתי זה יהיה ככה.  אני מתקשרת לבעלי לעבודה, מעדכנת אותו ואנחנו מחליטים לחכות. כלומר, הוא יהיה בעבודה ואני אעדכן אותו במה שקורה (כן כן שני חולי נפש אני ובעלי). 

11.30

הלכתי עם החברה שלי לבית שלה. עישנתי לי סיגריה להירגע (בלי הטפות מוסר בבקשה.  תודה.) כל חמש דקות התפתלתי מול חברה שלי שהייתה מדהימה ורגועה. וכאן אני חייבת לומר שהמילים של חגית נכנסו שוב והבנתי שהצירים טובים, כי חגית אמרה שבזמן ציר אי אפשר לדבר ובאמת זה היה ככה.  ציר.  כשמו כן הוא.  כאילו הכל סובב סביב הציר הזה ויש שקט וריכוז ואי אפשר לדבר.  אם את יכולה לדבר בזמן ציר אז זה לא! כזה ציר מרשים.

13.00

אני מדברת עם בעלי בטלפון ומדי פעם כשיש ציר, חברה שלי לוקחת את הטלפון ממני ואומרת לחכות רגע כי יש לי ציר (כבר אמרתי שאנחנו שני חולי נפש אני ובעלי נכון?).   דרך אגב בשלב הזה זה כל 4 דקות ציר למשך דקה. ושנינו שכחנו שזה הזמן ללכת לבית חולים, כי משום מה חשבנו שאנחנו צריכים לחכות שהצירים יהיו כל 2-3 דקות. טעות שתסתבר בעתיד כקריטית....

14.00

בשלב הזה אני מתחילה לחשוב שאולי רצוי לקרוא לו שיבוא ואני מרגישה צורך עז שהוא יהיה לידי. אני מתקשרת אליו: "נוני נראה לי שכדאי שתבוא כבר" הרגשתי מין עצבות כזאת וצורך בו.  "טוב", הוא אומר "אני מסיים כאן משהו קטן ומגיע".  אני מנתקת, מסתכלת על חברה שלי שדי מתבעסת כי דווקא התאים לה כל הקטע ומבקשת ממנה שתיקח אותי הביתה. הרגשתי שבא לי ללכת הביתה ללבוש טרנינג חם, להדליק חימום ולהעביר עוד צירים. 

הגענו הביתה הדלקנו רדיאטורים והתכנסתי בתוך עצמי, כי כבר אי אפשר היה לנהל שיחות אפילו בין הצירים. אני ממליצה בחום, עם כל ציר, לנסות להתבונן לתוך הבטן, לדמיין את צוואר הרחם נפתח, לקבל את הציר באהבה ולדבר אל העובר שלכן שגם לו קשה. לנשום בשבילו, לתת לו חמצן ברגעים הקשים האלה, ולדעת ולזכור שזה כאב טוב.

נשכבתי על השמיכה, על הרצפה, על הפוף, ישבתי על הכדור פיזיו, ממש הכנתי את החדר לצירים שבועיים לפני, כדי שיהיה לי כיף בבית ונעים כי זה מעודד ומקדם את הלידה (שוב ממליצה על הספר "לידה פעילה").  בעלי הגיע ושחרר את החברה, לקח עט, התיישב מול המחשב, שיש בו גם שעון של שניות והתחיל לרשום.  כל ציר עבר עם נשימה ואני אמרתי לעצמי שזה עוד יילך ויתגבר ושיש עוד זמן כי אני עדיין לא רואה כוכבים.  בשלב הזה הפקק הרירי השתחרר.

15.30

בשעה שלוש וחצי הצירים התחילו להיות חזקים ובעלי רץ בין ללטף לי את הגב לבין לעשות רישום מדויק, כשאני לא מסוגלת לדבר ורק עושה לו סימן עם היד מתי מתחיל ציר ומתי הוא נגמר.  רק תזכורת קלה ציר מודדים מתחילת הציר ועד תחילת הציר הבא ולא את המרווח בניהם. 

סביב הזמן הזה זה כבר היה מובהק שזה כל 2-3 דקות למשך דקה כל ציר.

בעלי המוטרף עוד חשב להישאר בבית עוד קצת.  הסתכלתי לתוך העיניים שלו ואמרתי לו "מאמי אני רוצה ללכת לבית חולים".  הוא התחיל לארגן מס' דברים אחרונים.  ואני הייתי על המיטה בעמידת שש ופתאום פוק!!! זה אשכרה פוק! כמו שהבנות סיפרו בכל סיפורי הלידה שלהן  "מאמי ירדו לי המים!!!" האמת שעכשיו קצת נבהלתי כי כל מה שרציתי זה לדעת זה שהמים לא צואתיים (מקוניאלים) הוא סחב אותי לשירותים והמים היו בסדר גמור.  הנשמה המתוק שלי רץ להביא לי מכנס נקי שמנו לי מגבת בין הרגליים.  נשענתי על אדן החלון, הוא העמיס דברים על האוטו וגם שם לי פוף במושב האחורי. 

כשהוא נכנס הביתה התחיל לי ציר שהיה מאד שונה מהצירים הקודמים. עד היום לא ברור לי מה זה היה...כי אפילו שקראתי המון חומר בנושא לא הבנתי מה זה היה.  נשענתי על אדן החלון ובא לי ציר והציר לא עבר ובעלי אומר לי "מה זה לא עובר?" ואני מנענעת בראשי לשלילה. כשהרמתי את הראש כולי הייתי מכוסה זיעה.  זה היה מצב חדש לגמרי...

16:30

אנחנו באוטו בדרך לבית חולים וכואב לי. עכשיו זה כמו ציר על ציר בלי הפוגה, אני מזיעה קשות וכואאאאב לי.  עכשיו אני צועקת "אמא" ו"די" לסירוגין. ומזיעה ומזיעה, ואנחנו נוסעים לתל-השומר מפתח תקווה, על כביש גהה,  וזו שעת הפקקים!!!  נצח!  זה היה כמו נצח! בעלי נסע מתי שהיו שוליים בשוליים ופתאום, באמצע גהה, צירי לחץ.  הילד רוצה לצאת.  באוטו.  

כאן בנקודה הזו קורס ההכנה ללידה ממש, אבל ממש הציל אותי. התחלתי לנשום כמו שהיא הראתה בקורס במקרה שצריך לעכב יציאה של תינוק, נשימות קצובות שנקראות "יונתן הקטן". בעלי אמנם נסע מהר אבל אפילו כשצרחתי לו שהוא רוצה לצאת הוא לא כל כך האמין, חשב שאני הסטרית ואמר לי "תנשמי מהאף מאמי , מהאף".  ואני יודעת שהילד רוצה לצאת ואני נושמת מהפה ומהר מהר לעצור את הכל והוא ממשיך להגיד לנשום מהאף וזה כל-כך, כל-כך, כל-כך מפריע לי  להתרכז ואני ולא מצליחה להשתיק אותו כי הוא מפריע לי ורק הצלחתי להגיד לו "אין אף!!!!" ואז הוא הפסיק.

 אחר הוא סיפר לי שזה היה הדבר הכי הכי חמוד, איך שאמרתי לו, ככה עם כל הכאב וההיסטריה אין אף!!

בכניסה לבית החולים היה פקק ולא היו שוליים וזה היה איום ונורא ומאד מפחיד. ובעלי כל הזמן מעודד אותי ואומר לי שאנחנו קרובים. ונשבע לי שעוד מעט נכנסים.  והאוטו לא זז ואני צועקת לו "האוטו לא זז!!!" "האוטו לא זז!!" "הילד רוצה לצאת!!!" ואני יודעת שאסור לי והבטן הסרבנית לוחצת ולוחצת כי ככה הטבע רוצה ואני נלחמת בזה עם נשימות.

17.00

בעלי זורק את האוטו בכניסה לבית יולדות, אני נשענת עליו, מזיעה, הולכים מהר מהר למיון יולדות.  בנות שוב אני עוצרת ואומרת קורס הכנה. קורס הכנה. קורס הכנה.  סיור בבית חולים. מה שאפשר לא להשאיר דברים פתוחים זה הציל אולי את החיים שלי ושל הגוזל שלי.

איפה היינו? כן.  אני נשענת עליו והקרוע הזה עוד רוצה, להיות ילד טוב ירושלים וללכת לחלון קבלה של המיון יולדות. הוא לא קולט "הילד רוצה לצאת אני עוד פעם אומרת לו", אז אנחנו נכנסים למיון, ויושב שם איזה אח רגוע כזה, ואני אומרת לו "הילד רוצה לצאת". מכניסים אותי מהר לחדר בדיקה האח בודק..........."תסגרי את הרגליים גיברת" צועק משהו ומגיעה מישהי עם כסא גלגלים.

די, אני רוצה להוציא אותו ממני והאישה הזאת אומרת לי "לא כדאי לך להוציא אותו כאן יותר כיף בחדר לידה" וזה נותן לי כוח לחכות עוד טיפה. מטיסים אותי על הכסא לחדר 9......

סיפור הלידה...

איך שנכנסנו לחדר הפשיטו אותי ונתתי הוראות למיילת האגדתית!!! טובת הלב!!!   ו י ק ט ו ר י ה

אמרתי לה שעשיתי אימונים עם האפי נו ושתיתן לי  צ'אנס ולא תחתוך.  אמרתי את זה פעמיים. אחר כך אמרתי להם להרים לי את המשענת של המיטה ועליתי על המיטה כשאני עומדת עמידת ברכיים, מחזיקה במשענת של המיטה עם הגב כלפי ויקטוריה. ויקטוריה מבקשת "תלחצי".

סרטי הלידה, האפי נו, הכל השתלם, כי ידעתי מה ויקטוריה רואה, ידעתי מה היא רוצה ולא פחדתי לתת לה אותו. היא אמרה לי "אם את לא רוצה חתך כשאני אומרת לך לעצור אז תעצרי ואל תלחצי".  נשמתי, חיכיתי לרפלקס הנכון והטוב ויקטוריה הנשמה חיכתה איתי ובתוך שניות בא מין כיווץ כזה טוב ולחצתי "יופי" ויקטוריה מעודדת אותי ואומרת לי שאני נפלאה בעלי מלטף לי את הגב. 

פתאום ויקטוריה מבקשת שיקראו לרופא לחדר לא הבנתי למה ואמרתי לה שאני אתן לה אותו ואין לה מה לדאוג, רק שתאמר לי מה לעשות. ללחוץ לא ללחוץ מה לעשות??? עוד הייתי מסוגלת לדבר.  ואז היא ביקשה ללחוץ חזק וידעתי.  ידעתי שהחלק הגדול של הראש עומד לצאת והאמת שלא היה אכפת לי להיקרע. כי החיים של הכפרה הקטן שלי, יותר חשובים ונתתי לה אותו. ואז עצרנו והיא ניגבה לו את הפנים, אני יודעת כי ככה ראיתי בכל הסרטים, ואמרה לי ללחוץ בשביל הכתפיים והם יצאו.  וואו, איזו הרגשה... 17:22 החיים המתוקים שלי הגיח לאוויר העולם.

ביקשתי לא לחתוך את חבל הטבור ולא חתכו, וביקשתי לא לתת פיטוצין לכווץ הרחם. ולא נתנו. וכשהדופק הפסיק בעלי חתך את החבל.  ויקטוריה באה לבדוק את הפרינאום שלי והכריזה "כמו חדש".  בזמן שבעלי התפעל מהפלא המתחמם תחת מנורת החימום אני והיא חילצנו את השלייה.  השלייה שלימה וויקטוריה שוב מכריזה "מזל טוב".

לקחו את העולל לבדיקות ומי פתאום נכנסת לחדר?  מי? נכון. חגית נופר. "שמעתי שמישהי ילדה תוך חמש דקות באתי לראות מי זאת"  חיבקתי אותה. כל כך שמחתי לראות אותה והיא ידעה שככה רציתי שתהיה הלידה ושמחה בשבילי. אחר כך אמרתי לה שלא קיבלתי פיטוצין והיא נגעה ברחם ואמרה שהוא מתחיל להתכווץ טוב, בגלל שהתחלתי כבר להניק בחדר לידה.

תודה לבורא.  תודה לבעלי. תודה לכולכן על ההקשבה.

אה, ודרך אגב כל הפרופסורים קצת טעו במשקל הגוזל יצא 2.900 ולא 2.700 והוא כן התפתח אז בבקשה לא להתרגש מהם.

נ.ב. בבית חולים הוא איבד רק 140 גרם ולדעתי זה בגלל שלא חתכו את חבל הטבור מיד ונתנו לו לקבל הרבה שפע בחזרה מהשלייה.

והוא והוא והוא הגוזל הכי הכי חמוד בעולם!!

היו הראשונים להגיב למאמר זה

רק משתמשים רשומים יכולים לכתוב תגובות
אנא היכנס למערכת כמשתמש רשום או צור חשבון חדש

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.6
AkoComment © Copyright 2004 by Arthur Konze - www.mamboportal.com
All right reserved