חינוך ילדים ל"זמני" או ל"נצחי"

"סבתא" אמר הילד בן השש לסבתו, "אני מפחד". "ממה אתה מפחד" שאלה מחויכת. "אני מפחד שלא תהיה יותר אטמוספירה". את המילים הללו אמר הילד של בן דודי. אבא שלו חינך אותו מגיל מאד צעיר, חינוך מאד מאד מדעי. והוא יודע כל כך הרבה על המציאות שהוא מפחד. וההורים שלו כל כך גאים בו. אבל מישהו שכח אולי שהוא ילד? מה עם קצת אגדות ודימיון?

אותו ילד, גם שאל את אביו באחת מההזדמנויות, מה קורה אחרי שמתים, ואביו ענה לו, שלא קורה כלום ושהגוף נרקב באדמה. לי זה נראה כמו לגדל אנרכיסט. כי ילד שגדל עם ההרגשה שאין משהו שמשגיח על כל המציאות, משהו שמשגיח ומסדר דברים, לאו דווקא אלוהים, יכול בנקל לסטות למקומות של אבדון - רוצח פוטנציאלי או מתאבד פוטנציאלי. בשני המקרים יש זילות לערך החיים.

אבל בואו בכל זאת נלך רגע לבני ברק וניכנס לביתה של משפחה חרדית ממוצעת. "אמא" אומר ילד שאני לא מכירה "מה קורה אחרי שמתים?" "אחרי שמתים" עונה האם בביטחון הזהה בדיוק לביטחון של אביו של בן דודי "הנשמה עולה למעלה לבית משפט ושם דנים אותה על כל המעשים שעשתה בעולם הזה, לכן כדאי לך להיות טוב".

די ברור שאותה אישה מגדלת סוטה פוטנציאלי, פסיכופת המנסה כל חייו להשתלט על המחשבות הטבעיות התוקפות את מוחו האנושי והיצרי, ורב עם עצמו ללא הרף "אני טוב, אני רע, אני לא נורא" - אומלל.