בעבר (וזה לא היה מזמן...), מספיק היה שאבא (או אמא) יסתכלו עלינו במבט קטן (ועיניים פקוחות) ומייד היינו יודעים מה לעשות, כמה, מתי, איך ולמה – ומצייתים.היום, מספיק שהילדים הקטנים (או הגדולים) יסתכלו עלינו במבט (...גדול) ואז...אנחנו יודעים בדיוק מה הם רוצים, כמה, מתי ולמה – ומצייתים. איך קרה שפעם מילה של הורה הייתה מילה, סמכות הייתה סמכות וכל אחד במשפחה היה יודע בדיוק מה מקומו, תפקידיו, חובותיו ומה הדרישות והציפיות ממנו? והיום...מבלי שנרגיש, הסמכות הזו עברה לילדים. איך? מסתבר שחלו הרבה מאוד שינויים בעשורים האחרונים (אפשר לומר ב"דור הקודם"...) לכל מבנה המשפחה וההורות.בעבר, כמעט ולא ניתן היה למצוא ספר הדרכה להורים. גידול ילדים נעשה ע"פ אינסטינקטים ולפי "העתק" של הדור שלפניו. הורים (ובעיקר אמהות) היו מגדלות את ילדיהן ע"פ הבנתן, ע"פ איך שגידלו אותן ובכלל, לא נהוג היה לשאול שאלות. האב, היה המפרנס והאם הייתה אחראית על הטיפול בילדים וחינוכם (אמרתי, כמעט....זה בוודאי לא היה אצל כולם...). היום, הספרייה והאינטרנט מלאים בשפע של מידע ואינפורמציה בנושאי חינוך וגידול ילדים. מספרי הדרכה של מה לעשות?, איך?, מה מותר?, מה אסור? ועד לתיאוריות שלמות שמסבירות ותומכות בגישות שונות אשר (לא פעם) סותרות האחת את השנייה. כך למשל, גישה אחת ממליצה להרים את הילדים על הידיים כמה שיותר על מנת להקנות ביטחון, חום, קרבה ואינטימיות וגישה אחרת טוענת שזה יוצר תלות, חוסר ביטחון וקשיי הפרדות ונטישה (מה באמת נכון?).למעשה, שפע המידע והאינפורמציה יצרו אצל ההורים בלבול, חוסר אונים,  חוסר ביטחון ותחושה תמידית של חוסר סמכות וחוסר יכולת לקבוע האם פעלתי נכון או אולי נעשה לילד נזק.... גם הילדים עברו שינויים מרחיקי לכת...מגיל קטן (מאוד) ילדים נמצאים במסגרת, חשופים לסביבה פעילה של ילדים ומבוגרים, חשופים להרבה מאוד אינפורמציה ומידע, שומעים, רואים, לומדים ומבינים הכול ובנוסף, אסור לשכוח...יש להם גם דף זכויות הילד (כן, כן, יש דבר כזה). מה עושים כשילד בן רבע לשלוש אומר "מה תעשו לי?" כשהוא מסרב להתייחס לבקשתנו (והיד על המותן....)? כבר מגיל צעיר ילדים יודעים ומודעים לכך שאסור להכות אותם וכידוע מה שהיה בעבר לגיטימי ו"חינוכי" ("מכות חינוכיות") היום נחשב לא חוקי ואסור. חשוב לזכור שזכויות זה דבר נהדר וחשוב, אבל מה עם חובות וגבולות? איפה עובר הגבול בין הרצון לגדל ילדים עצמאיים, בוגרים ומסתגלים לבין שמירת הגבולות והסמכות שלנו ההורים? אכן, דילמה לא פשוטה....           אם מדברים על שינויים...פעמים רבות אנו בוחרים שלא לגדל את ילדינו כפי שגידלו אותנו (מוכר?), אולם בפועל אנו מוצאים את עצמנו מתנהגים בדיוק אותו הדבר או בקיצוניות השנייה, מה שמוביל גם כן, לסיבוכים וקשיים בחינוך הילדים. לפני שמדברים על סמכות הורית, אולי כדאי להבין מהו התפקיד ההורי. ככל שהתפקיד יהיה ברור ומוגדר כך נוכל לחנך, להציב גבולות ו....להיות סמכותיים יותר. התפקיד אינו פשוט כל-כך (למרות שהסביבה משדרת שלהיות הורים זה כיף, נהדר ומדהים... ורק שוכחים לספר שזו אחריות ועבודה יומיומית קשה ומאתגרת).מתפקידנו להלביש אותם, ללמד אותם, לדאוג להם, לתת חום, אהבה, אוכל, ביגוד, חוגים, חברים, ו...להכין אותם לחיים !כן, מגיל 0 (אפס) התפקיד העיקרי והחשוב ביותר שלנו הוא ללמד את הילדים לחיות, להסתדר, לשרוד, לבחור ולהבדיל בין טוב לרע. החיים "בחוץ" מהרגע שהילד יוצא לעולם רצופים בגבולות, חוקים, נהלים ודרישות, שתפקידנו ללמד ולהקנות ו...לא, לא מלמדים את זה בבית-הספר ! בשנים הראשונות (עד גיל 6 לערך), עבור הילדים, הבית הוא העולם כלומר, כל מה שקורה בבית משליך ישירות על מה שקורה בעולם (בעולם שלהם, כמובן). אם הבית תחרותי – העולם תחרותי, אם הבית לחוץ – העולם לחוץ וכולי. הילדים עושים השלכה חיצונית לכל מה שקורה בבית ומכאן ההשפעה הישירה על הדימוי והביטחון העצמי שלהם.    כדי להבין את ההשפעה של הבית על "החיים בחוץ" חשוב לדעת שכל ילד תופס ומפרש אחרת את המצב. בבית תחרותי, למשל, יתכן שיהיה ילד תחרותי מאוד שלא מוכן להפסיד, נלחם ונאבק בכל כוחו כדי לנצח וכל כישלון הופך לטרגדיה בלתי ניתנת לשליטה. לאומתו אחיו (שגדל באותו בית, לאותם הורים ובאותה משפחה) יהיה ההפך ממנו...נכנע, חסר ביטחון, מסרב לשתף פעולה ומוותר בקלות מבלי יכולת להתמודד. לא פשוט ! הורים רבים מבקשים רק דבר אחד...שהילדים יהיו מאושרים. אומנם, הבקשה לא גדולה אבל האם היא ישימה? האם יש לנו באמת יכולת לגרום למישהו אחר אושר? ואולי מה שגורם אושר לאחד, מעציב ומרגיז את האחר? למעשה, היכולת שלנו להיות מאושרים מהדברים הקטנים, יכולה ללמד את הילדים להיות מאושרים גם כן. התסכול (שלנו) נובע, לא פעם, מהתחושה שעושים הכול כדי לגרום להם אושר ועדיין יש כל-כך הרבה כעס, אכזבה, התמרמרות ומאבקים מצידם. לסיכום, היכולת להתאים את ההורות לילדים ולא את הילדים להורות,           היכולת להתאים את ההורות לעתיד ולא להשוותה לעבר,           היכולת להבין היכן ומהם הגבולות שלי (עוד לפני שמציבים גבולות לילד),           היכולת לעמוד מאחורי ההחלטות שלנו וליישם אותם והיכולת להבדיל בין הורות לחברות            (לילדים יש הרבה חברים...הם צריכים הורה שיגן, יתמוך, יגביל ויאסור), היא בסופו של            דבר זו שתיתן לילדים את החוסן הנפשי, היציבות והביטחון שלו הם זקוקים כל-כך
           ובמילים אחרות... היכולת הזו היא - סמכות הורית.   אילו רק אפשר היה להחליף את המילה "משפחה" במילה "עבודה", הכול היה נראה אחרת...

היינו משקיעים יותר זמן, עובדים שעות נוספות, לומדים ועושים הכול כדי להצליח ולקבל "תוספת במשכורת", כלומר, יחסים טובים יותר.
גם במשפחה, כמו בעבודה, צריך וחשוב ללמוד ולהשקיע והסמכות היא שלנו.

	1. נכתב על ידי אדווה כץ ב 23-06-2010 13:57 - משתמש רשום
	האמת היא שהתשובה מונחת בנו, כלומר אם אנחנו נחליט להיות הורים סמכותיים ונתאם גרסאות אנחנו גם נהיה כאלה, אני לא רואה שום סיבה להשתנות למען הילד. זאת דעתי האישית, אבל חלק מהדברים למדתי במסגרת הלימודים שלי להוראה לגיל הרך. נחיה ונראה, אבל לא צריך לפחד מילדים, צריך לזכור שגם אנחנו פעם הינו קטנים.